מאגר היצירות הישראלי – פסיקה ועוד

ביום 1.9.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב, מפי כבוד סגניתֿֿהנשיא, השופטת שושנה אלמגור, בעניין ת"א 44159/08 רחמני נ' מנהלת ליגת העל בכדורסל לגברים (2002) בע"מ.

אותו עניין נסוב סביב השאלה האם הופרו זכויות היוצרים של התובע בתצלום המפורסם של טל ברודי במהלך הזכייה בגיבע אירופה.

וכך נקבע בפסק הדין:

1. העובדות וטענות הצדדים

התובע הוא צלם מקצועי העוסק בצילום עיתונאי מאז שנות השבעים של המאה העשרים, אשר עותר בתביעה לפסוק לו פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים שלו בתצלום המציג את טל ברודי במהלך הזכייה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1977. תלום זה פורסם כחלק מקטלוג לתערוכה אשר היא הפיקה הנתבעתמבלי לבקש את רשות התובע ואף מבלי שניתן לו כל קרדיט על כך.

הנתבעת טוענת כי לא הופרה זכות היוצרים, משום שראשית, הזכות הייתה שייכת לעיתון בו עבד התובע, ושנית, מדובר בצילום דוקומנטרי אשר אין בו מן המקוריות הדרושה לחסות תחת הגנת זכות היוצרים.

2. הדין החל

אמנם היצירה נשוא התביעה נוצרה טרם כניסת החוק החדש, אך לאור הראיות שהוגשו עולה כי ההפרה בוצעה לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו (25.5.2008). על כן, הדין החל על תביעה זו הוא חוק זכות יוצרים החדש.

3. האם היצירה מוגנת? ואם כן, מי בעל זכויות היוצרים בה?

בית המשפט קבע כי, גם תצלום דוקומנטרי חוסה תחת הגנת זכות היוצרים וזאת אף בהתייחס לעניין ויסהוף, וכי, התצלום מקורי דיו בשביל לחסות תחת ההגנות המנויות בחוק זכות יוצרים.

ביהמ"ש פסק כי, חזקה שבעל הנגטיב של התצלום הוא בעליו (על פי החוק הישן) וכי הנתבעת כשלה מלהוכיח ההיפך. אשר על כן, התובע הוא בעל זכויות היוצרים ביצירה.

4. זכות מוסרית

שמשום שהוכח שנפגעה זכות היוצרים של התובע, ולאור העובדה שבפרסום התצלום לא ניתן קרדיט באופן ראוי לתובע, נפגעה למעשה הזכות המוסרית של לתובע.

5. טענות תום לב ושימוש הוגן

הנתבעת טענה להגנת תום הלב, משום שהיא סבר כי התצלום שייך למר טל ברודי באופן אישי ולכן קיבלה את אישורו לפרסומו. בנוסף, הנתבעת עשתה ככל יכולתה להתחקות אחרי בעל הזכויות המקורי, ללא הצלחה.

בית המשפט קבע, כי על פי הראיות, נראה כי בעלי התפקידים אצל הנתבעת, היו צריכים לדעת בשל ניסיונם, איך להתנהל בנושא זה ובשעה שלא עשו כך אין הם יכולים להסתתר תחת טענת תום לב.

בנוסף, טענה הנתבעת כי נעשה שימוש הוגן בתצלום לצורך פרסום אירועים היסטוריים אשר קרו במהלך פעילותה.

ביהמ"ש קבע, כי אומנם ראוי להרחיב את טענת השימוש ההוגן שכן, מדובר ברשימה פתוחה של מטרות המהוות שימוש הוגן, אך במקרה הנ"ל, פעולות הנתבעת נעשו למטרה מסחרית וכן הנתבעת המשיכה בהפרה, גם לאחר שנודע לה את דבר ההפרה.

על כן, הנתבעת איננה יכולה לחוס תחת הגנת השימוש ההוגן.

6. סוף דבר

בהסתמך על סעיף 56 לחוק החדש, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בלא צורך בהוכחת הנזק בסך 30,000 ₪ – בגין הפרת זכות היוצרים בתצלום, ובעד הפרת זכותו המוסרית – פיצוי בסך 25,000 ₪.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד. תודה לעורך הדין זיו פרי על תרומתו לסיכום פסק דין זה והעלאתו למאגר היצירות הישראלי.

ביום 10.8.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כערכאת ערעור, בעניין ע"א 40319-02-10 עו"ד סגל נ' עו"ד גולדהמר, מפי כבוד סגנית הנשיאה וסרקרוג.

המדובר בערעור ובערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 31.12.09, מפי כבוד השופטת חנה לפין-הראל בת"א 8034/06 גולדהמר נ' סגל. בפסק הדין נקבע, כי העתקה שנעשתה על ידי עו"ד סגל של עתירה אשר הוגשה לבג"ץ על ידי עו"ד גולדהמר כשנתיים לפני כן מהווה הפרה של זכויות יוצרים, ובגין הפרה זו חייב בית המשפט את עו"ד סגל לשלם לעו"ד גולדהמר פיצוי בסכום כולל של 50,000 ש"ח, נכון ליום 16.6.09 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק, נכון ליום 31.12.09.

בערעור העיקרי טען עו"ד סגל כי לא הפר זכות יוצרים, מן הטעם שאין זכות יוצרים בכתבי בי-דין, וכי במקרה דנן, גם לו קיימת הייתה זכות יוצרים בכתב בי-דין, הרי שזו לא הופרה.

בנוגע לעצם חיוב בפיצוי לרבות שיעורו, טען עו"ד סגל שטעה בית משפט קמא מאחר שפסק כפל פיצוי, ואף העניק סעד בחריגה מן הסעדים שנתבקשו, כך למשל בנוגע לפיצוי בגין מוניטין, אשר לא נתבע ונזק כזה לא הוכח.

לעמדת עו"ד סגל, מאחר שהתביעה העיקרית הוגשה גם נגד קרית טבעון, הרי שבנוגע לשיעור הפיצוי שנקבע, היה על הערכאה הדיונית להשוות בין סכום הפיצוי שניתן על בסיס הסכמה בהסדר בין עו"ד גולדהמר למועצה המקומית קרית טבעון לבין חבותו הנטענת בתביעה שהוגשה.

עו"ד סגל הוסיף וטען כי משהעמיד בית המשפט את הפיצוי הסטטוטורי על שיעורו המקסימאלי, והן בכל יתר הפיצוי הנוסף הרי שיש לראות בפיצוי הנוסף שפסק לטובת המשיב (סכום של 30,000 ש"ח) כפיצוי אסור בהיותו כפל פיצוי.

עו"ד סגל טען עוד נגד פסיקת פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית וכן טען נגד פסיקת פיצוי נוסף בשל עשיית עושר שלא במשפט, וכל זאת מבלי שיוכח נזק ממשי.

עוד הוסיף עו"ד סגל כי מאחר שהמחלוקת התמקדה בשאלה משפטית – אם העתירה היא בגדר "יצירה ספרותית" – לא היה מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח.

עו"ד גולדהמר ביקש לדחות את טענות עו"ד סגל ולאשר את פסק הדין של בית משפט השלום.

בערעור שכנגד טען עו"ד גולדהמר נגד סכומי הפיצוי שנפסקו לטובתו בשני ראשי הנזק שהם: פגיעה במוניטין ופיצוי במסגרת תביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט. לעמדתו, שיעורם הנמוך שנקבע בולט בהשוואה לפסקי דין אחרים שנתנו באותו נושא, ולכן יש לדעתו להעלות את שיעורם, במיוחד כאשר הוכחה גם עוולה של הפרת חובה חקוקה בין היתר לפי סעיפים 53 ו- 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 וכן לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, המורים על חובת ההגינות ושמירה על כבוד המקצוע.

וכך פסקה ערכאת הערעור:

1. האם כתב בי-דין מהווה יצירה ספרותית אשר זוכה להגנת זכויות יוצרים?

על מנת ש"נכס" (יצירה) יזכה להגנה עליו לעמוד בשני מבחנים מצטברים: מבחן השקעה ומבחן של יצירתיות. האם עתירה לבג"ץ מהווה יצירה ספרותית? עתירה לבג"ץ יכול שתושווה ללקט ספרותי. ביצירה מסוג זה המקוריות היא בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים בו, לרבות אופן סידורים ועיצובם. הגנה תינתן כאשר עצם האיסוף מחייב יצירתיות הן בבחירת הנתונים והן באופן סידורים וייצוגם. לכן, כאשר לא נעשה כל סינון של נתונים או כאשר הסידור הרשומי הנעשה, אפשרי רק על פי חלופה אמיתית אחת (כמו למשל הכנת מדריך טלפון), הרי שאין לקט כזה מזכה בהגנת החוק.

בפסק הדין של הערכאה הדיונית נקבע בלשון ברורה וחד משמעית כי הייתה העתקה כמעט  מלאה  של עתירת גולדהמר על ידי עו"ד סגל לעתירה שהוגשה על-ידו. עוד קבע בית משפט השלום כי ההעתקה נעשתה במתכוון ובמודע, וכי השינויים היחידים שהוכנסו היו שינויים מחוייבים בלבד, כמו "עותרת" במקום "עותרות", או הוספת סעיפים 3-2 שהיו רלוונטיים למועצה של קרית טבעון בלבד. ההעתקה הייתה כל כך "מלאה" ומדוייקת עד כי נשמרו אף מספר הסעיפים ומספר החלקים, ולמעשה ניתן היה לדבר על זהות העתקה.

בהמשך, מתייחס בית משפט השלום למבחן ההשקעה וקובע באופן חד משמעי שהושקעה עבודה ניכרת ורבה, אותה עו"ד סגל "חסך" לעצמו.

לעניין מבחן היצירתיות: עיון בעתירה כפי שהוגשה, ותוך השוואה ללוחות המשחקים שנבחנו בפס"ד הסדר ההימורים, מוביל לכאורה לתוצאה לפיה בחירת הנתונים, סידורם, עיצובם והסקת המסקנות של אלה ביישומם על העובדות הספציפיות של עתירת גולדהמר, אכן יכולה לחייב מסקנה לפיה בעתירת גולדהמר התקיים מרכיב "היצירתיות".

2. האם העתקת העתירה, ללא קבלת רשות מראש מעו"ד גולדהמר, מהווה בנסיבות העניין עשיית עושר ולא במשפט, באופן המזכה את עו"ד גולדהמר בפיצוי?

ההנחה העקרונית שהונחה בפס"ד אשיר ואשר עליה חזר בית המשפט בפס"ד אלומל היא, שכאשר נעשה חיקוי או העתקה של מוצר או של יצירה שנוצרו על ידי אחר, והמחקה או המעתיק מפיץ את המוצר ומקבל ממנו טובת הנאה, וכאשר לנפגע אין תביעה בעילה מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין, עומדת לנפגע זכות תביעה בעילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

כדי שתקום עילה על בסיס של עשיית עושר ולא במשפט, על פי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, יש למלא אחר שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין, כאשר לתנאי השלישי נוסף בפסיקה, במסגרת פס"ד אשיר, יסוד נוסף, שאין מחלוקת שמדובר בהתנהלות לא ראויה, שעל אף שלא הגיעה לכדי הפרה של הוראת חוק קיימת, אין זו התנהלות שראוי להשלים עמה.

כאשר אדם בכלל ועורך דין בפרט, מאפשר לעצמו העתקה מלאה של עבודה רבה שהושקעה על ידי האחר, ומבקש להפיק לעצמו רווחים מאותה העתקה, מבלי שקיבל רשות מראש מאת מגיש העתירה המקורי, הרי שהעתקה כזו הנוגעת לעתירה שיש בה סממנים של "יצירתיות" גם אם זו אינה מזכה בהגנה של חוק זכויות היוצרים, וכאשר הגשת העתירה מלווה הייתה בהשקעה של מקצועיות ומשאבים, מבססת זו תביעה על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט.

יתר על כן, במקרה כגון זה, לא מדובר על אינטרסים ציבוריים מתנגשים, לא מדובר בזכות הציבור לעשות שימוש בלתי תלוי ובלתי מותנה במידע ובנתונים, ובמיוחד בדרך יישומם על העתירה הספציפית ללא כל תמורה ל"יוצר", ועוד למעשה מדובר באינטרסים משותפים נוספים המובילים לאותה תוצאה, לפיה העוסק במקצוע עריכת הדין, יקפיד הקפדה יתירה על הגינות. לעניין זה יש להפנות לסעיף 53 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 המורה על החובה המוטלת על כל עורך דין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע ממעשה העלול לפגוע בכבוד המקצוע, עד כדי הכרה בהפרה כאמור, כעבירת משמעת וכן לסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 המחייב ייצוג "תוך שמירה על הגינות".

יישומם של עקרונות אלה בענייננו, כאשר מדובר בעתירה מינהלית שהוגשה כ"משאב מיוחד" שיש לו משמעות מיוחדת לעורך הדין מנסח העתירה המקורית, "טיב הזיקה" בין אינטרס הרווחה לאינטרס השליטה, והפגם שדבק בהתנהגותו של עו"ד סגל כחלק מפסלות הנטילה, כל אלה מובילים לתוצאה כי זכאי עו"ד גולדהמר לסעד של פיצוי.

3. שיעור הפיצוי

באשר לשיעורו של הפיצוי, הרי ראוי כי יהיה בו מסר הרתעתי, אך ייתן גם ביטוי ל"ערך הקנייני" שיש ל"נכס", שהוא כתב בית דין, וכן מניעת מונופול. הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא אינו פיצוי החורג באופן שמצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

על פי הודעתו של עו"ד סגל, שכר הטרחה שקיבל עמד על 27,000 ש"ח. אם נוסיף לכך את שעות העבודה שהיה עליו להשקיע כדי לאסוף את כל הנתונים שפורטו בעתירת גולדהמר ואשר עשה בהם שימוש, תוך חישוב שעת עבודה, ומבלי להצביע על ראשי נזק נוספים שרשאי היה עו"ד גולדהמר לקבל פיצוי בגינם, הרי שנגיע בנקל לסכום של 50,000 ש"ח.

4. סוף דבר

הערעור והערעור שכנגד נדחים. המערער (עו"ד סגל) ישלם למשיב סך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ תוך 30 ימים.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד.

ביום 4.8.10 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופט חגי ברנר, בת"א 35579/07 לבני גולן נ' סהר ואח'. אותו עניין נסוב סביב שאלת הפרת זכויות יוצרים בהזמנות לחתונה. 

וכך נקבע בפסק הדין:

1. הצדדים

התובעת, שרונה לבני גולן, היא בעלת עסק בשם "איזיפרינט" אשר מספק שרותי עיצוב הזמנות לחתונות ולאירועים שונים. הנתבעים הם בני זוג שמנהלים בית דפוס. כמו כן, הנתבעים מפעילים אתר אינטרנט בו הם מפרסמים את העסק שלהם. הצד השלישי והתובעת שכנגד, שרי אמיתי עסקה במועד הרלבנטי לתביעה בתחום האנימציה הממוחשבת.

2. מהות התביעה

התובעת טוענת בתביעתה כי היא היוצרת של הזמנה ייחודית לחתונה, הכוללת ארבעה ציורים, שני איורים וטקסט , המספרת את סיפור הנישואין. את ההזמנה בלווי סרט אנימציה העלתה שרונה לאתרה ביום 3.3.05, דבר שהיווה חידוש בתחום ההזמנות לחתונות.

ביום 28.2.07 גילתה התובעת כי באתר האינטרנט של הנתבעים מוצגת היצירה כאילו היא שלהם. ביום 11.3.07 רכש איש קשר מטעם התובעת 150 הזמנות המבוססות על יצירתה מן הנתבעים.

הנתבעים טענו כי אמיתי היא אשר שלחה אליהם אותה יצירה נשוא התביעה, לאחר שהציגה בפניהם מצג שווא לפיו היצירה היא פרי יצירתה (מכאן ההודעה לצד שלישי ששלחו הנתבעים לאמיתי).

אמיתי טוענת כי אכן נוצר קשר עסקי בינה לבין הנתבעים, ואומנם קיים שיתוף פעולה בינה לבין התובעת, אך, היא לא העבירה את היצירה נשוא התביעה לנתבעים. על כן, כל טענות הנתבעים שקריות ונבזיות, ועל כן הגישה להם תביעה שכנגד בגין הנזק שנגרם לה עקב הודעת צד ג'.

ברור בתביעה סובב סביב שתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם אכן העבירה אמיתי "ללא רשות" את הזכות לעשות שימוש ביצירה לנתבעים? ושנית, האם יש בסיס לסכום התביעה העומד על סך של 1,309,000 ₪. במידה והתשובה לשאלה השניה שלילית, מה סכום הפיצויים שיש לפסוק כנגד הנתבעים וכנגד אמיתי?

3. הכרעת בית המשפט

המדובר בהפרות נטענות שהתרחשו בתקופת הדין הישן.

באשר לשאלה הראשונה, הרזולוציה של ההזמנות שהפיקו הנתבעים נעשו ברמה של DPI 72 בלבד, דבר המצביע כי ההזמנות הועתקו מן האינטרנט ולא נמסרו על ידי אמיתי (אשר במהלך מערכת היחסים בינה לבין הנתבעים העבירה אליהם מספר דוגמאות ברמת רזולוציה גבוהה ולא ברמה בו הופקו ההזמנות) או התובעת. במידה ואמיתי או/ו התובעת היו מעונינות להרשות לנתבעים לישות שימוש ביצירה הם היו מעבירות לנתבעים את היצירה ברמה הרזולוציה המקורית על מנת לצור הזמנות באיכות רזולוציה גבוהה ולא באיכות בה הודפסו ההזמנות בפועל. בנוסף, לא הומצאו כל הוכחות בכתב להסכמים בין הנתבעים לאמיתי לגבי השימוש ביצירה נשוא התביעה, דבר אשר אין בו כל הגיון. על כן, התקבלה תביעת התובעת, נדחתה הודעת צד ג' ואף התקבלה התביעה שכנגד (אמיתי כנגד הנתבעים).

באשר לשאלה השניה, גובה הפיצוי נקבע בשונה מדרישת התובעת. התובעת ניסתה לטעון כי היצירה כוללת למעשה שבע יצירות שונות ועל כן, היא דרשה פיצוי סטטוטורי עבור כל הפרה והפרה בנפרד. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שיש לראות את היצירה כמכלול ולא כשבע יצירות שונות ואין זה משנה את מספר "האקטים" או החלקים ממנה מורכבת היצירה. מכיוון שהמדובר בהפרות שנעשו לפי הדין הישן יש לפצות את התובעת בסך של 20,000 ש"ח (פיצוי מקסימאלי שכן ההפרה נעשתה לשם צרכי מסחר) בגין הזכות הכלכלית וכן סך של 20,000 ש"ח נוספים בגין הזכות המוסרית. בנוסף, ובגין ההפרות שבוצעו בשל הסוכן המדיח ניתן פיצוי בסך של 10,000 ש"ח בגין הזכות הכלכלית ו-10,000 ש"ל נוספים בגין הזכות המוסרית (סך הכל ביחד 60,000 ש"ח).

בית המשפט דחה אף הדרישה לפיצויים בגין שורה ארוכה של עילות אחרות, משום שבהעדר ראיה לגובה הנזק שהתבקש, אין צורך לחרוג מהפיצוי הסטטוטורי שנקבע. בנוסף, בית המשפט קבע פיצוי לאמיתי בגין שכר הטרחה הריאלי  (ע"פ מחירון לשכת עורכי הדין) ששולם לעו"ד (בסך של 45,526 ש"ח) ולא לגבי שאר עילות הנזק שטענה כי נגרם לאמיתי, משום שלא הוגשו כל אסמכתאות אשר קובעות כי ניתן להגיש תביעת נזיקין במסגרת תביעה שכנגד.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד.

מאגר היצירות הישראלי מבקש להודות לעורך הדין זיו פרי על תרומתו בכתיבת תקציר פסק דין זה.